בימ"ש שלום ת"א, ש' רייך שפירא: מאסר בפועל לאם שהפקירה את ביתה בת ה-7

בתי המשפט

ג ז ר  -  ד י ן

כתב האישום והסדר הטיעון ב- 18.08.06, הגישה לבית משפט זה עו"ד פיה גלבר מפמת"א (להלן: " התובעת") את כתב האישום, המייחס לנאשמת הפרת חובת דיווח והזנחת ילדים עבירות לפי סעיפים 368ד(ג) ו- 362 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: " החוק").

הנאשמת ילידת 1960, תושבת אחת מערי צפון הארץ, אלמנה, אם לששה ילדים, ביניהם בן בגיר יליד 1987 (להלן: "הבן" ו/או "הבגיר") ובת קטינה ילידת 1999 (להלן "הבת" ו/או "הקטינה").

על פי כתב האישום, בתאריך כל שהוא ביוני 2006, בביתה שבצפון, תפסה הנאשמת בכף את בנה הבגיר שוכב על ביתה הקטינה ומבצע בה מעשה מגונה. בתגובה נזפה בבן בצעקות ואיימה לגרשו מהבית אם יחזור ויעשה מעשה דומה. הנאשמת לא דיווחה על האירוע לפקידת הסעד או למשטרה כמצוות החוק.

בשני לאוגוסט 2006 על רקע מלחמת לבנון השנייה השתכנו הנאשמת, הבן והבת במלון בתל-אביב. באותו יום עזבה הנאשמת את המלון והשאירה שם את הקטינה ואת הבגיר ועברה להתגורר בבית החבר שלה ברמת גן. בו ביום הצטרף לחדר, חבר של הבן, בחור יליד 1989.

הנאשמת ביקרה את ילדיה ב- 7 וב- 9 לחודש, הקטינה התלוננה בפניה, בדיבור ובתנועות על מעשים שנעשו בה, המתיישבים עם עבירות מין, ושוב עזבה וחזרה ועזבה את הקטינה במלון, מבלי לספק לה מזון לבוש וצרכים אחרים ומבלי לדווח לפקידת סעד כמתחייב על פי דין. לשם השלמות יאמר כבר כאן, ששכנים במלון ששמעו צעקות וקולות המתיישבים עם פעילות מינית הזעיקו משטרה, כנראה בתאריך  ה- 11.08.06. 

עו"ד תילוואוי, מהסנגוריה הציבורית מונה לייצג את הנאשמת (להלן: "הסנגור"), ובאמצעותו כפרה הנאשמת בעובדות כתב האישום ב- 11.01.07 (עמ' 4 לפרוטוקול). באותו מעמד בהסכמת הסנגור, הוגשה לתיק בית המשפט הודעת הנאשמת מיום 11.08.05 ושמיעת ההוכחות נקבעה ל- 10.05.07. בישיבה זו הציגו ב"כ הצדדים הסדר טיעון אליו הגיעו. בהתאם להסדר חזרה הנאשמת מהכפירה, התביעה תיקנה תיקונים קלים את עובדות כתב האישום, מבלי שהתיקון שינה את העבירות שיוחסו לנאשמת. עיקרו של התיקון בהשמטת ידיעתה המפורשת של הנאשמת באשר למעשה המגונה שביצע הבן בקטינה בביתם בצפון, והמרתו בכך שלנאשמת היה יסוד סביר להניח שהבן ביצע בקטינה מעשה מיני. הנאשמת הודתה והורשעה (עמ' 8 לפרוטוקול). על פי ההסדר נדחו הטיעונים לעונש והוזמן תסקיר משרות המבחן.

עמדת שירות המבחן -  בשני תסקירים שהגיש בפני, נדרש שירות המבחן למכלול נסיבותיה האישיות של הנאשמת, תוך התייחסות למידע שקיבל מגורמים טיפוליים שטיפלו ומטפלים בה ובמשפחתה במקום מגוריה בצפון.

מהתסקירים עולה תמונה עגומה, של אישה, שהתייתמה מאימה בגיל רך ומאז חוותה אירועים קשים (בין היתר טראומת נטישה), שהשפיעו על תיפקודה הרגשי ויכולותיה כאישה וכאם. עם שיחרורה מצה"ל, לאחר שירות מלא, החלה הנאשמת לעבוד בעבודות ניקיון ומהן פירנסה לבדה, בדוחק את משפחתה גם לאחר נישואיה האומללים ולידת ששת ילדיה, שהקטינה היא הצעירה שבהם. הנאשמת התאלמנה ב- 2001, למרות מצוקה כלכלית כרונית, המשיכה למלא את צרכיהם הפיסיים של ילדיה, ובהקשר זה היה תיפקדה כנדרש. לעומת זאת התקשתה ליתן מענה לצרכים הרגשיים של הילדים.

ההכרות, שהכירה את בן זוגה הנוכחי, שתחילתה כשנה לפני האירועים שבדיון, חוללה שינוי קיצוני בדפוסי התנהגותה של הנאשמת. ההידרדרות בתיפקודה ההורי התבטאה בבריחה מאחריותה לילדיה, הזנחתם ועזיבת הבית, מבלי שהיתה להם אפשרות ליצור איתה קשר, גם לא טלפוני.

כשקיבלו הרשויות את הדיווח על האירועים שבכתב האישום בת"א, הוכרזה הקטינה כקטינה נזקקת וניתן לגביה צו הוצאה ממשמורת, שתוקפו עד ל - 26.11.07. כיום נמצאת הקטינה בבית אחותה הבכורה, שקיבלה אפוטרופסות על שלושת ילדיה הצעירים של הנאשמת והוכרזה כמשפחה אומנת לקטינה.

התסקיר השני, שהוא העיקרי, נדרש ליחסי הנאשמת והקטינה, הסובלת מפיגור קל וקשורה לאימה בקשר סימביוטי. שירותי הרווחה בדעה, שהקטינה חווה את קיומה רק דרך הקשר עם אימה. פרידה מהאם מקשה על הקטינה ויציבות הקשר ביניהן חיונית ליציבות מצבה הנפשי.

בזמן שחלף מאז, שובצה הנאשמת בקבוצה טיפולית, שקידמה מאוד את תובנתה בהקשר לחשיבות מקומה כאם עבור הקטינה. למרות זאת הנאשמת עדיין מבטאת קושי למלא את תפקידיה כאם ולשאת באחריות הכרוכה בכך. שירות המבחן מציין שהנאשמת מקפידה לבקר את הקטינה. הביקורים מתקיימים בפיקוח עובדת סוציאלית אשר מדווחת על גילויי האהבה והסובלנות שמגלה הנאשמת כלפי הקטינה. בנוסף נדרש שירות המבחן להתמודדותה עם הליך ענישה של בנה, שהועמד לדין בבית המשפט המחוזי.

להערכת שירות המבחן, למרות חומרת העבירות ולמרות שהנאשמת מתקשה לקבל על עצמה את האחריות להזנחת הקטינה, המשך הקשר בין השתיים משמעותי ליציבות הנפשית של הקטינה. ניתוקו יכול להוביל לרגרסיה במצבה נפשי. לפיכך ממליץ שירות המבחן להימנע מהטלת מאסר בפועל שיוביל לניתוק ביניהן, ולהעמידה בפיקוח שירות המבחן למשך 18 חודשים.

עמדת הפרקליטות - המלצת שירות המבחן איננה מקובלת על התובעת. היא הדגישה, שלנוכח החומרה היתירה, שמייחסת הפרקליטות לעבירות נשוא ההרשעה, הסדר הטיעון לא כלל הסכמות לעניין העונש. להמחשת החומרה הגישה לתיק בית המשפט העתק מכתב האישום, שהוגש נגד הבן וחברו לבית המשפט המחוזי. הבן הואשם בניסיון לאינוס וביצוע מעשה מגונה בבת משפחה קטינה מתחת לגיל 14, עבירות לפי סעיפים 351(א)(3) ביחד עם סעיף 34ד' וסעיף 351(ג)(1) ביחד עם סעיף 348(א) (3)לחוק. החבר הואשם בביצוע מעשים מגונים, אינוס וניסיון לאינוס בקטינה בת פחות מ-14 עבירות לפי סעיפים 345(א)(3), 345(א)(3) +34ד' וסעיף 345 (א)(3) לחוק. שני הנאשמים שם הודו במיוחס להם במסגרת הסדר טיעון ועונשם טרם נגזר.

התובעת נדרשה לתיפקודה התקין של הנאשמת בשנים שלאחר פטירת בעלה, שהשתנה לרעה מאז קשרה את הקשר עם בן זוגה הנוכחי. היא הדגישה את אפס המעשה שהפגינה הנאשמת, למרות נורות האזהרה שהצביעו על פגיעה מינית שנפגעה הקטינה. היא עזבה לרמת גן, מבלי לדווח לרשויות ויצרה תנאים שאיפשרו פגיעות חמורות נוספות.

לדעת התובעת הנאשמת אחראית למעשי עבירה שסבלה הקטינה במלון בתל אביב. התנהגותה היתה התנהגותו של המפקיד "חתול לשמור על השמנת". היא השאירה הקטינה בהשגחת בנה, שכבר היה חשוד עליה בביצוע מעשה מיני באותה קטינה. לדעת התובעת הנאשמת פגעה בקטינה, בהעדיפה את האינטרס האישי שלה על פני חובתה לקטינה. להפניית גב, שהפנתה הנאשמת לקטינה משנה חומרה במקרה זה, לנוכח הקשר ההדוק שבין השתיים, כמפורט בתסקיר. ההתנהגות מחייבת לדעת התובעת מיצוי הדין. לגישתה מאסר בעבודות שירות לא יענה על האינטרס הציבורי ולא יהיה בו להביע את הסלידה מפני מעשיה ומחדליה של הנאשמת, שנטשה את ילדיה וחשבה על צרכיה האישיים. הקשר בין הקטינה ואמה הנאשמת יוכל להתחדש לאחר ריצוי העונש. התובעת ביקשה למצות את הדין עם הנאשמת (עמ' 13 ש' 16), לגזור עליה מאסר בפועל  בנוסף למאסר מותנה ולא התנגדה שבנוסף תועמד בפיקוח שירות המבחן(עמ' 15 ש' 1-2). 

עמדת ההגנה - באופן טבעי ביקש הסנגור להבין את מצוקותיה של הנאשמת ולא להחמיר איתה. לדעתו, היענות לבקשת התובעת משמעה מתן משקל בכורה לשיקול הגמול, ואין זה ראוי לעשות כן במקרה דנן. הוא ביקש להתחשב בעובדה שבכתב האישום בו הודתה הנאשמת אין כל התייחסות לעבירות שביצעו בקטינה אחיה וחברו. לגישתו ראוי שבית המשפט יתעלם מהנחותיה של התובעת באשר לאחריות, שכביכול רובצת לפתחה של הנאשמת בגין מעשיהם של אחרים. הוא ביקש לקבל, שהנאשמת לא יכלה להישאר במלון יחד עם ילדיה ועם החבר, שכן שהות כזו היתה כרוכה בעלות נוספת, שבה לא יכלה לשאת. כמו כן ביקש להתחשב במחלתה של הנאשמת בתקופה הרלוונטית כעולה ממסמכים שהגיש. הסניגור מסכים שהנאשמת לא עשתה את כל הנדרש לשמור על ביתה, אך בהתחשב  במגבלותיה, עשתה ככל יכולתה למענם, לא נטשה אותם ולא התעלמה מהם. הצגתה כמי שמזניחה את ילדיה עושה לה עוול ולא תואמת את האמור בתסקיר ואת התרשמותו של מרכז החרום לילדים בסיכון, כעולה מהמסמך במ/5.